בית ברחוב הרצל 20 תל אביב בע"מ נ' לובין

החלטה

בפני בקשה לנקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה"), בהיסמך על הטענה כי פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 25/02/08 על ידי כב' השופט חיים טובי, הופר על ידי המשיבה, עת לא אפשרה למבקש להשתמש בחניון הבניין לצורך פריקה וטעינת סחורה.

רקע עובדתי:

המבקש הינו דייר מוגן בנכס אשר בבעלות המשיבה הנמצא בבניין ברחוב הרצל 20 בתל אביב (להלן: "הבניין"). המבקש מפעיל בנכס חנות בגדים עוד משנת 1976.

במהלך השנים, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות רבות בנוגע להסכם השכירות, בין היתר, בעניין זכויותיו של המבקש הקמות לו מכוח זכותו לדיירות מוגנת בעסק. מחלוקות אלה נידונו בערכאות שונות.

בחצר הבניין קיים שטח המשמש כחניון לחניית רכבים (להלן: "החניון").

בתיק דנן, אשר במקורו עסק בתביעה לסילוק יד, ניתן ביום 25/02/08 תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהוסכם בין הצדדים בעניינים שונים ובין היתר בעניין זכות המבקש לחנות בחניון.

במסגרת פסק הדין, נקבע כי:

"..הנתבע מצהיר כי אין לו זכות לחנות בחנייה שבקומת הקרקע בבניין בו מצוי המושכר ואף מצהיר כי לא יפריע לשימוש במקום החנייה לצדי ג'.

אין בהצהרה האמורה כדי למנוע מהנתבע כדי לפרוק ולטעון סחורה, ובלבד שהפריקה והטעינה כאמור יהיו בזמן קצר וקצוב, וכל זמן שהדבר נעשה בפועל..."

(להלן: "פסק הדין").

על רקע הפרתו לכאורה של פסק דין זה מוגשת הבקשה דנן.

טיעוני הצדדים:

טוען המבקש כי החל ממועד מתן פסק הדין, מונעת המשיבה את כניסתו לחניון לצרכי פריקה וטעינה וכי לימים, אף הותקן בכניסת החניון, שער חשמלי, אשר מונע את כניסתו לחניון באופן גורף. משכך, טוען הוא, מפירה המשיבה את פסק הדין. במקביל הוא גם דורש לקבל לידיו מפתח אשר יאפשר כניסתו לחניון מבעד השער שהותקן על ידי העירייה.

כן טוען הוא כי חניית רכבו הפרטי בחנייה נעשתה אך לצורך ביצוע פריקה וטעינת סחורה וככל שהרכב הפרטי שלו נשאר בחנייה – הגם שמדובר בזמן קצוב - הוצמד לחלונו שלט עם דרכים להשיגו.

לבסוף טוען הוא כי המשיבה בהתנהלותה פוגעת בו מזה שנים רבות וגוזלת ממנו זכויות המגיעות לו.

בתשובה טוענת המשיבה כי המבקש בעצמו מפר את פסק הדין, עת בניגוד להסכמות בין הצדדים, מחנה הוא את רכבו הפרטי בחניון ואף חוסם את הכניסה אליו. בעניין זה הבהירה כי הגישה כבר כנגדו שתי תלונות למשטרת ישראל.

עוד טוענת היא כי אין למבקש כל זכות חוזית, קניינית או אחרת בחניון, וכי לא ניתן לקבוע, כי קיימת זכות שכזו, תוך חיוב המשיבה בדרך של הגשת בקשה לפי הפקודה. המשיבה הדגישה כי עניין זה עלה במספר הזדמנויות שונות במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים, ובין היתר בדרך של הצהרות המבקש לפרוטוקול כי אין לו זכות חנייה לרכבו הפרטי בחניון.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי פסק הדין אינו ברור ואינו חד משמעי בעניין זכויותיו של המבקש להשתמש בחניון וכי במסגרת בקשה לפי הפקודה, לא ניתן לקיים הליך משפטי מלא, תוך ניסיון להתחקות אחר כוונת הצדדים בהסכם הפשרה. בעניין זה נסמכת המשיבה על פסק דין בפרשת שרבט (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4), 49 , 56-57.

באותו הינף טוענת המשיבה גם כי פסק הדין שבנדון הינו דקלרטיבי וכי אין הוא קובע הוראות אופרטיביות כלשהן באופן חד משמעי. גם משום כך לטענתה, אין לאוכפו על דרך הפקודה.